"היא בוכה כל בוקר לפני הגן ולא יודעת להגיד למה" / "הוא מתפוצץ על כל דבר קטן – ואחר כך מתנצל ובוכה" / "מאז הגירושים הוא פשוט הפסיק לספר לי דברים" — אם אחד המשפטים האלה נשמע לכם מוכר, המדריך הזה נכתב בשבילכם. ריכזנו כאן את כל מה שהורה צריך לדעת על פסיכולוג ילדים: מה בעצם עושה פסיכולוג/ית לילדים (ובמה זה שונה מפסיכיאטר, ממטפל רגשי ומיועצת בית הספר), אילו סימנים מצדיקים פנייה בכל גיל, איך נראה טיפול בפועל, כמה זה עולה בקופת חולים, בשפ"ח ובאופן פרטי, איך בוחרים פסיכולוג/ית מומלץ/ת — ומה אפשר לעשות כבר היום בבית.
בחרו מטפל/ת מן הרשימה, לחצו על הכרטיס וקראו מידע והמלצות, ניתן לסנן לפי מיקום >>
❤️ קהילת רגש בפייסבוק
כל השאלות על התפתחות הילד - במקום אחד
שואלים שאלות מקצועיות, מקבלים תשובות מהורים ומאנשי מקצוע, ומוצאים את המטפל/ת הנכון/ה לילד – בקהילה חמה ותומכת.
17,000+
הורים ואנשי מקצוע
כבר בקהילה
פסיכולוגיה היא מקצוע בריאות מוסדר בחוק: בישראל פסיכולוג/ית מסיים/ת תואר שני בפסיכולוגיה, עובר/ת התמחות מובנית של כארבע שנים תחת הדרכה, ורשום/ה בפנקס הפסיכולוגים של משרד הבריאות. "פסיכולוג ילדים" אינו התמחות רשמית נפרדת אלא תיאור של קהל היעד — בפועל מדובר לרוב בפסיכולוג/ית קליני/ת, חינוכי/ת או התפתחותי/ת שעיקר עבודתו/ה עם ילדים, מתבגרים ומשפחות.
בליבת המקצוע עומדת שאלה אחת: מה הילד הזה מנסה לומר לנו דרך ההתנהגות שלו — ומה יעזור לו להרגיש ולתפקד טוב יותר? ילדים, בייחוד צעירים, כמעט אף פעם לא אומרים "אני חרד" או "אני עצוב". הם אומרים את זה דרך כאבי בטן, התפרצויות, סירוב ללכת לגן, נסיגה בשינה או שקט חריג. תפקידו של הפסיכולוג הוא לתרגם.
חרדות ופחדים. חרדת נטישה, חרדה חברתית, סירוב ללכת לגן או לבית הספר, פחדים ליליים, דאגנות יתר, חרדת בחינות. זהו התחום השכיח ביותר בקליניקה של ילדים.
ויסות רגשי והתפרצויות זעם. ילד ש"מ־0 ל־100" בשנייה, שמתקשה להתאושש מתסכול, או שכל "לא" הופך למאבק. העבודה היא על זיהוי הרגש, על הרחבת חלון הסבילות ועל כלים מעשיים — להורים ולילד גם יחד.
מצב רוח ודיכאון ילדים. עצבות מתמשכת, אובדן עניין במה שהיה כיף, שינויים בשינה ובאכילה, אמירות של חוסר ערך. בילדים זה נראה לא פעם כמו עצבנות ולא כמו עצב.
קשיים חברתיים. ילד שנשאר לבד בהפסקה, שמתקשה להיכנס למשחק, שנופל שוב ושוב לתפקיד הליצן או המרוחק, או שחווה חרם ובריונות.
התמודדות עם אירועי חיים ומשברים. גירושים, מעבר דירה, אובדן ואבל, מחלה במשפחה, לידת אח, אירוע ביטחוני או תאונה. לרוב מדובר בליווי ממוקד וקצר יחסית.
קשיים התנהגותיים והתנגדות. התנגדות מתמשכת לסמכות, שקרים, אלימות פיזית או מילולית. כאן מרכז הכובד הוא לעיתים קרובות בהדרכת הורים לא פחות מאשר בטיפול בילד.
אבחון פסיכודיאגנוסטי. הערכה מקיפה של תפקוד רגשי, קוגניטיבי, לימודי וחברתי — כשיש צורך בתמונה מסודרת לצורך אבחנה, החלטה טיפולית, ועדת זכאות או התאמות במסגרת החינוכית.
ליווי סביב אבחנות קיימות. ילדים עם ADHD, לקויות למידה או על הרצף האוטיסטי מגיעים לא פעם לטיפול פסיכולוגי בגלל ה"שכבה השנייה": הביטחון העצמי, החברויות, התסכול, החרדה שנבנתה סביב הקושי.
בניגוד לדימוי של ספה ושיחה, טיפול בילדים מתנהל ברובו דרך משחק. חדר טיפולים טיפוסי כולל ארגז חול, בובות, משחקי קופסה, צבעים וחומרי יצירה. ילד בן חמש לא יספר בשיחה שהוא מפחד שאמא לא תחזור — אבל הוא ישחק את זה שוב ושוב עם הבובות, וזה הרגע שבו מתחילה העבודה. עם ילדים גדולים ומתבגרים המשקל עובר לשיחה, לעיתים עם כלים מובנים יותר (CBT, טכניקות הרפיה, חשיפה הדרגתית).
מה שכמעט תמיד קבוע: ההורים הם חלק מהטיפול. רוב הטיפולים בילדים כוללים מפגשי הדרכת הורים לצד המפגשים עם הילד — לעיתים אחת לשבועיים־שלושה. בגיל הרך (עד 5–6) לא פעם רוב העבודה נעשית דרככם, וזה לא "ויתור" על טיפול בילד אלא הדרך היעילה ביותר להשפיע עליו.
הכלל הפשוט: כשיש ספק – אין ספק. פנייה לפסיכולוג אינה מחייבת טיפול ארוך; לא מעט תהליכים מסתיימים בשתי־שלוש פגישות הדרכה והרגעה. הכלל המנחה הוא לא עוצמת הסימפטום אלא משך, עוצמה ופגיעה בתפקוד: האם זה נמשך יותר מכמה שבועות, האם זה חזק ביחס לגיל, והאם זה מפריע לילד לתפקד בגן, בבית או עם חברים.
בגיל הזה הכתובת הראשונה היא לרוב פסיכולוג/ית התפתחותי/ת או טיפול דיאדי (הורה־ילד) — הטיפול מתמקד בקשר ובוויסות ולא ב"ילד לבד".
מתי לבדוק: קשיי הירדמות ושינה מתמשכים שלא נפתרים, בכי בלתי מנוחם באופן חריג, קושי ניכר בהיפרדות שאינו מתרכך עם הזמן, נסיגה בהתפתחות אחרי אירוע, קשיי אכילה על רקע רגשי, או תחושה שלכם שהקשר עם הפעוט "תקוע" ולא זורם.
עולם רגשי שלם נפתח: פחדים דמיוניים, קנאת אחים, חוקים, בושה ואשמה ראשונים. הרבה מזה תקין לחלוטין ומעיד דווקא על התפתחות.
מתי לבדוק: סירוב מתמשך ללכת לגן, חרדת היפרדות שמחריפה במקום להתרכך, התפרצויות זעם ארוכות ותכופות בהרבה מבני הגיל, נסיגה בגמילה או בשינה ללא סיבה רפואית, פחדים שמשתלטים על היום־יום, ילד שנמנע לחלוטין ממשחק עם ילדים אחרים, או משחק חוזרני שסובב סביב נושא מטריד.
הזירה מתרחבת: הישגים, השוואה חברתית, כללים, "מה חושבים עליי".
מתי לבדוק: כאבי בטן וראש חוזרים בבקרי בית ספר ללא ממצא רפואי, סירוב ללכת ללימודים, ירידה חדה במצב הרוח או בעניין, ילד שאין לו אף חבר, שינויים בהתנהגות אחרי אירוע משפחתי, ביקורת עצמית קשה ("אני טיפש", "אני הכי גרוע"), או חזרה להתנהגויות של גיל צעיר יותר.
מתי לבדוק: התכנסות והסתגרות בחדר, נטישת תחביבים וחוגים, שינויים בהרגלי אכילה או ביחס לגוף, קשיים חברתיים מתמשכים או חשד לבריונות, ירידה תפקודית בלימודים שאינה מוסברת, עצבנות מתמשכת, או קושי ניכר בהתמודדות עם כישלון.
חלק מהסערה הוא נורמטיבי. הקו המבחין הוא שוב תפקוד: האם המתבגר ממשיך ללמוד, לישון, לאכול ולהיפגש עם אנשים.
מתי לבדוק: ניתוק ממושך מחברים, עצבות או ריקנות שנמשכת שבועות, פגיעה עצמית, שינויים קיצוניים באכילה או בדימוי הגוף, שימוש בחומרים, נשירה מלימודים, או ירידה ביכולת ליהנות ממה שאהב.
דגל אדום שמחייב פנייה מיידית ולא המתנה לתור: כל אמירה או רמז לכך שהילד או המתבגר חושב לפגוע בעצמו, אמירות בסגנון "עדיף שלא אהיה כאן", או פגיעה עצמית. במקרים כאלה פנו למוקד חירום, לרופא המשפחה או לחדר מיון — ולא לתור רגיל בעוד חודשיים.
הילד ה"קל". ילד שקט, מרצה, שלא עושה בעיות ולא מבקש כלום — הוא זה שהכי קל לפספס. קשיים רגשיים בילדים מופנמים לא מפריעים לאף אחד חוץ מהם עצמם, ולכן הם לרוב מגיעים לטיפול מאוחר. אם הבטן שלכם אומרת שמשהו כבוי אצל ילד שמתפקד "מצוין" — שווה לבדוק.
כמעט תמיד הפגישה הראשונה היא איתכם, בלי הילד: היסטוריה התפתחותית, מבנה המשפחה, מה מדאיג ומתי זה התחיל, מה כבר ניסיתם, איך נראה יום רגיל. טיפ: הביאו דוגמאות קונקרטיות ("שלשום הוא צרח 40 דקות כי הגרב לא ישר") — הן שוות יותר מהגדרות כלליות.
1–3 מפגשים עם הילד, לרוב דרך משחק ושיחה חופשית. במקרים שדורשים תמונה מסודרת יותר, ייתכן שיומלץ על אבחון פסיכודיאגנוסטי מלא — מספר מפגשים עם מבחנים קוגניטיביים ורגשיים ודוח כתוב מפורט.
בסיום שלב זה אתם אמורים לקבל המלצה מנומקת: האם יש צורך בטיפול, באיזה סוג, באיזו תדירות, ומה היעדים. שמרו כל מסמך כתוב — הוא משמש להמשך טיפול, לוועדות זכאות, להתאמות בבית הספר ולהחזרי ביטוח.
לרוב מפגש שבועי של 45–50 דקות עם הילד, בתוספת הדרכת הורים אחת לכמה שבועות. חלק מהתהליכים בנויים אחרת: טיפול דיאדי (הורה וילד יחד בחדר), טיפול משפחתי, או הדרכת הורים בלבד — שהיא לעיתים ההתערבות היעילה ביותר בגיל הרך ובקשיים התנהגותיים.
חשוב לדעת: בטיפול פסיכולוגי בילדים יש סודיות מקצועית, אבל היא מותאמת גיל. עם ילדים גדולים ומתבגרים נהוג לסכם מראש מה יסופר להורים ומה יישאר בחדר. אתם אמורים לקבל עדכון על התהליך ועל הכיוון — לא בהכרח על התוכן.
כל 3–4 חודשים עוצרים ובוחנים התקדמות מול היעדים. קושי ממוקד (חרדת בחינות, פחד ספציפי, הסתגלות לגירושים) יכול להיסגר ב־10–20 מפגשים, לעיתים פחות. קשיים רחבים או ותיקים מלווים לאורך שנה ויותר. שאלו תמיד: "איך נדע שהתקדמנו?" — התשובה צריכה להיות מנוסחת במונחים של יום־יום, לא של תיאוריה.
הסיום עצמו הוא חלק מהטיפול, לא סוף פתאומי — נהוג לתכנן אותו מראש עם הילד ולקיים כמה מפגשי פרידה.
שפ"ח (השירות הפסיכולוגי־חינוכי) של הרשות המקומית — פסיכולוגים חינוכיים המשויכים לגני הילדים ולבתי הספר. השירות ניתן ללא עלות או בעלות סמלית, וכולל ייעוץ להורים, הערכות ולעיתים טיפול קצר. הפנייה נעשית דרך הגננת, היועצת או ישירות לשפ"ח העירוני. החיסרון: היקף הטיפול מוגבל ומכוון בעיקר לקשיים שמתבטאים במסגרת החינוכית.
מכוני התפתחות הילד של קופות החולים — רלוונטיים בעיקר לגילים הצעירים (עד 9 בקירוב), בהשתתפות עצמית נמוכה, בכפוף להפניה ולמכסות.
תחנות לבריאות הנפש / מרפאות לבריאות הנפש של הקופות — נותנות מענה גם לילדים ומתבגרים, בהשתתפות עצמית נמוכה. החיסרון המרכזי בכל המסלולים הציבוריים: זמני המתנה של חודשים, ולעיתים מכסת מפגשים מוגבלת.
בטיפול פרטי אתם בוחרים את המטפל/ת, מתחילים מהר, וקובעים את היקף הטיפול לפי הצורך. סדרי הגודל המקובלים בשוק הפרטי בישראל (משתנים מאוד לפי אזור, ותק והתמחות — יש לאמת מול המטפל/ת):
טיפ חיסכון חשוב: לביטוחים המשלימים של הקופות (כללית מושלם/פלטינום, מכבי שלי/זהב, מאוחדת עדיף/שיא, לאומית זהב/כסף) יש לרוב החזרים על טיפול פסיכולוגי לילדים אצל מטפלים פרטיים — לעיתים אחוז ניכר מהעלות, עד תקרת מפגשים שנתית. שאלו את הקופה במפורש: "מה ההחזר על טיפול פסיכולוגי לילד, אצל אילו מטפלים, כמה מפגשים בשנה, והאם נדרשת הפניה?" ודאו מראש אילו מסמכים נדרשים — ושמרו כל קבלה. גם ביטוחי בריאות פרטיים ופוליסות דרך מקום העבודה כוללים לא פעם כיסוי.
כלל האצבע: ככל שהקושי משבש יותר את היום־יום – כך עולה מחיר ההמתנה. ילד שלא הולך לבית הספר, מתבגרת שמפסיקה לאכול, ילד אחרי אובדן — אלה מצבים שבהם המתנה של חצי שנה גובה מחיר. משפחות רבות משלבות: נרשמות לתור בשפ"ח או בקופה, ובמקביל מתחילות הדרכת הורים פרטית או טיפול קצר.
1. רישיון ורישום. ודאו שמדובר בפסיכולוג/ית הרשומ/ה בפנקס הפסיכולוגים של משרד הבריאות. אפשר וכדאי לבדוק במרשם הפומבי. זה תנאי סף, לא יתרון.
2. התמחות והתאמה לגיל ולקושי. פסיכולוגיה היא מקצוע רחב. שאלו ישירות: "כמה ילדים בגיל של שלי, עם קושי מהסוג הזה, ליווית בשנים האחרונות?" מומחיות בחרדות ילדים היא לא אותו דבר כמו מומחיות בטראומה או בהפרעות אכילה.
3. גישה טיפולית — ומה היא אומרת בפועל. דינמי, CBT, דיאדי, משפחתי, משחק. אין גישה אחת נכונה, אבל יש התאמה: לפחדים וחרדות ממוקדים ל־CBT יש בסיס מחקרי חזק; לקשיים רחבים בקשר ובזהות עבודה דינמית לעיתים מתאימה יותר. בקשו הסבר בשפה פשוטה.
4. מקום ההורים בטיפול. שאלו מראש: כמה מפגשי הדרכת הורים, באיזו תדירות, ומה תקבלו לעבודה בבית. טיפול בילד שההורים מנותקים ממנו לגמרי — עובד פחות טוב.
5. כימיה עם הילד. אצל ילדים הקשר הוא לא רקע לטיפול, הוא הטיפול. ילד שמחכה למפגש מתקדם. תנו לזה 3–4 מפגשים לפני שמסיקים מסקנות, אבל אל תתעלמו מסירוב עקבי.
6. שקיפות ביעדים ובסיום. בקשו לשמוע כבר בשלב ההערכה: מה היעדים, איך נדע שהתקדמנו, ומתי נעצור להערכה מחדש. תשובה מעורפלת לחלוטין היא דגל אדום.
7. קשר עם המסגרת החינוכית. האם המטפל/ת מוכנ/ה לדבר עם הגננת, המחנכת או היועצת ולהמליץ על התאמות? בקשיים שמתבטאים בבית הספר, זה משנה הרבה.
8. זמינות, מיקום ורצף. טיפול שבועי לאורך חודשים חייב להיות בר־קיימא. מטפל טוב מאוד במרחק עשר דקות ינצח כמעט תמיד את "הכי טוב בארץ" במרחק שעה — פשוט כי תתמידו. שאלו גם מה קורה בחופשות ומהי מדיניות הביטולים.
חדר הטיפולים הוא שעה בשבוע; הבית הוא כל השאר.
1. תנו שם לרגש לפני שנותנים פתרון. "אתה ממש מתוסכל שהמגדל נפל" עושה יותר מ"נו, תבנה שוב". ילד שמרגיש מובן נרגע מהר יותר — וגם לומד בהדרגה לעשות את זה בעצמו.
2. אל תתקנו את הרגש. "אין ממה לפחד" סוגר את השיחה. "אני רואה שאתה מפחד, בוא נחשוב יחד מה יעזור" פותח אותה. הפחד לא נעלם כשמכחישים אותו.
3. הימנעות מזינה חרדה — גם כשהיא מרגיעה עכשיו. כל פעם שילד חרד לא הולך למסיבה, החרדה מתחזקת. העיקרון הוא צעדים קטנים והדרגתיים לכיוון הדבר המפחיד, לא קפיצה למים ולא בריחה מוחלטת. בליווי מקצועי זה עובד היטב.
4. שגרה צפויה היא תרופה. שעות שינה, ארוחות וזמן מסך קבועים מפחיתים עומס רגשי יותר משנדמה. בתקופות משבר — הקשיחו את השגרה דווקא, לא תרפו אותה.
5. שינה לפני הכל. חסך שינה מחקה כמעט כל תסמין רגשי: עצבנות, קשב, בכי, חוסר ויסות. לפני שמחפשים אבחנה, שווה חודש של שינה מסודרת.
6. עשרים דקות של תשומת לב בלעדית ביום. בלי טלפון, בלי אח קטן, והילד מחליט מה עושים. זו ההתערבות הפשוטה עם ההחזר הגבוה ביותר שקיימת בהדרכת הורים.
7. הפרידו בין הילד להתנהגות. "זה לא בסדר להכות" ולא "אתה ילד אלים". ילד שמאמין שהוא רע יתנהג בהתאם.
8. אתם הוויסות שלו. ילד לא נרגע מול הורה צועק. אם אתם מוצפים — עצרו, נשמו, וחזרו לשיחה בעוד עשר דקות. "בוא נדבר על זה כשנרגע" זה מודל, לא ויתור.
9. הכינו את הילד לשינויים מראש. מעבר דירה, אשפוז, פרידה, נסיעה. ילדים מתמודדים הרבה יותר טוב עם מידע קשה שנאמר בגובה העיניים מאשר עם עמימות שהם ממלאים בדמיון.
10. שמרו על עצמכם. מצוקה הורית מתמשכת היא אחד המנבאים החזקים למצוקת הילד. טיפול בכם הוא לא במקום טיפול בו — לפעמים זה בדיוק מה שיזיז את המערכת.
הערכה מקיפה שמשלבת מבחנים קוגניטיביים (למשל מבחן משכל), מבחנים רגשיים־השלכתיים, שאלונים להורים ולמורים ותצפית קלינית. בסופה מתקבל דוח כתוב עם תמונת מצב, אבחנה אם יש, והמלצות. לא כל ילד זקוק לאבחון כזה — הוא מיועד למצבים שבהם התמונה מורכבת, כשיש החלטה משמעותית על הפרק, או כשנדרש מסמך רשמי לוועדה או להתאמות.
הטיפול חסוי, אבל יש שלושה חריגים שכל פסיכולוג/ית מחויב/ת להם: חשש לפגיעה של הילד בעצמו, חשש לפגיעה באחרים, וחשד לפגיעה בקטין (חובת דיווח על פי חוק). על כל השאר — כדאי לסכם מראש, במיוחד עם מתבגרים.
מסמך מקצועי מפסיכולוג הוא לעיתים קרובות המפתח להתאמות: ישיבה מותאמת, הפחתת עומס, ליווי בהפסקות, התאמות היבחנות בגילים מבוגרים יותר, או הפניה לוועדת זכאות ואפיון. שמרו כל דוח.
פסיכולוג אינו רופא ואינו רושם תרופות. הפניה לפסיכיאטר/ית ילדים ונוער מתאימה כשיש חשד ל־ADHD הדורש טיפול תרופתי, כשהחרדה או הדיכאון חמורים ומשבשים תפקוד למרות טיפול, או כשיש תסמינים חמורים יותר. המלצה על פסיכיאטר אינה "החמרה" ואינה כישלון של הטיפול — היא לעיתים מה שמאפשר לטיפול הרגשי סוף־סוף לעבוד.
קשיים רגשיים מגיעים לא פעם יחד עם קשיי שפה (קלינאית תקשורת), קשיים מוטוריים וחושיים (ריפוי בעיסוק) או קשיי למידה (אבחון דידקטי, הוראה מתקנת). המלצה להערכה משלימה היא לא "עוד בעיה" — היא דרך לוודא שכל חלקי הפאזל מטופלים.
מיתוס 1: "אם ניקח אותו לפסיכולוג הוא יחשוב שמשהו לא בסדר איתו." ההפך הוא הנכון בדרך כלל. ילדים חשים היטב שמשהו קשה להם; מה שמדאיג אותם זה שאף אחד לא מדבר על זה. הצגה פשוטה — "יש מישהי שהתפקיד שלה לעזור לילדים עם דברים שקשה איתם" — עובדת מצוין.
מיתוס 2: "זה שלב, זה יעבור." הרבה דברים באמת עוברים, וזה נכון וחשוב לומר. אבל שלב מוגדר על ידי כך שהוא חולף — אם זה נמשך חודשים, מחמיר, או פוגע בתפקוד, זה כבר לא שלב.
מיתוס 3: "פסיכולוג זה רק לילדים עם בעיה חמורה." רוב הפניות הן על דברים "רגילים לגמרי": פחדים, קנאת אחים, גירושים, קשיים חברתיים. חלק ניכר מהמקרים נסגר בכמה פגישות הדרכה להורים.
מיתוס 4: "אם הוא רק ישחק שם, זה לא טיפול אמיתי." אצל ילדים משחק הוא השפה. מאחורי ארגז החול והבובות עומדת עבודה ממוקדת ומכוונת מטרה — הילד פשוט לא אמור להרגיש שהוא "עובד".
מיתוס 5: "אם הילד בטיפול, אנחנו ההורים לא צריכים לעשות כלום." הילד נמצא איתכם 24/6 ובקליניקה שעה בשבוע. ברוב המחקרים, שילוב הדרכת הורים משפר משמעותית את תוצאות הטיפול — ובגיל הרך היא לעיתים הטיפול עצמו.
מיתוס 6: "ללכת לפסיכולוג זה להיכנס לטיפול לשנים." לא בהכרח. חלק גדול מהתהליכים בילדים הם ממוקדים וקצרים. שאלו מראש מהי המסגרת המשוערת — לפסיכולוג/ית מקצועי/ת תהיה תשובה.
פסיכולוג/ית קליני/ת – התמחות שמתמקדת באבחון ובטיפול במצוקה נפשית ובהפרעות נפשיות, לאורך כל הגילים.
פסיכולוג/ית חינוכי/ת – התמחות המתמקדת בילדים ומתבגרים בהקשר של המסגרת החינוכית והמשפחה. זו ההתמחות המאיישת את מערך השפ"ח.
פסיכולוג/ית התפתחותי/ת – התמחות המתמקדת בגיל הרך ובהתפתחות התינוק והפעוט, לרוב במסגרת מכוני התפתחות הילד.
פסיכיאטר/ית ילדים ונוער – רופא/ה מומחה/ית; מאבחן/ת ורושם/ת טיפול תרופתי בעת הצורך.
מטפל/ת רגשי/ת – עוסק/ת בטיפול רגשי (באמנות, בדרמה, במוזיקה, בפסיכותרפיה) בהכשרות שונות. מקצוע חשוב ומועיל, אך מסלול ההכשרה והסמכויות שונים מאלה של פסיכולוג — במיוחד בכל הנוגע לאבחון פורמלי.
טיפול דיאדי – טיפול שבו ההורה והילד נמצאים יחד בחדר, והעבודה היא על הקשר ביניהם. נפוץ מאוד בגיל הרך.
CBT (טיפול קוגניטיבי־התנהגותי) – שיטה ממוקדת ומובנית שעובדת על הקשר בין מחשבות, רגשות והתנהגות. בעלת בסיס מחקרי חזק בחרדות ילדים.
חשיפה הדרגתית – עבודה בצעדים קטנים מול הדבר המפחיד, במקום הימנעות ממנו. מרכיב מרכזי בטיפול בחרדות.
ויסות רגשי – היכולת לזהות רגש, להכיל אותו ולחזור לאיזון. מיומנות שנרכשת לאורך כל הילדות, בעיקר דרך ההורים.
חלון הסבילות – טווח העוררות שבו הילד עדיין יכול לחשוב, ללמוד ולתקשר. מחוצה לו הוא נכנס למצב של הצפה או כיבוי.
הדרכת הורים – מפגשים עם ההורים בלבד, שמטרתם לתת כלים מעשיים לשגרה בבית. לעיתים קרובות ההתערבות היעילה ביותר.
פסיכודיאגנוסטיקה – תהליך אבחון מקיף באמצעות מבחנים ותצפית, שמסתיים בדוח כתוב.
פסיכולוג/ית מקצועי/ת ישמח/תשמח על השאלות האלה ולא יירתע/תירתע מהן. אם התשובות מתחמקות — קחו את זה בחשבון.
שיחת ייעוץ ללא עלות!
השאירו פרטים ואנו נחזור אליכם בהקדם
